תמי דביר היא מדריכת ריקודי עם מוכרת בצפון הארץ, היא גרה בקיבוץ "יחד". בזמנה הפנוי, היא נוסעת ברחבי יישובי משגב והורסת מיצגים הקוראים להחזרה של החטופים בעזה. היא מתועדת בסרטונים ותמונות כשבידיה חלקי שלטים שנתלו כחוק, והושחתו בידיה של תמי בניגוד לחוק, תוך כדי שהיא טוענת שהיא מי שבאמת דואגת לחטופים. כל אנשי היישובים מתנגדים לפעילותה ונסיונות לגרום לה להפסיק כשלו. היא אדם הזוי, בזוי, עם נשמה שחורה כמו הלילה, שאנחנו מוקיעים מקרבנו.
גזענות ושנאה הם רעל שמכרסם בלב של חברה בריאה. הם מפרידים בין אנשים, מחלישים את הסולידריות, ומובילים לאלימות, להרס ולפגיעה באחרים רק בגלל מי שהם.
כל אחד מאיתנו יכול לבחור לבנות – לא להרוס. אפשר לבחור לראות את הזולת, להבין את הכאב שלו, ולהיות עבורו מקום בטוח. העולם מספיק קשה – בואו לא נוסיף עליו עוד חושך.
אנדרטאות זיכרון נבנו כדי לכבד את זכר הנופלים, להזכיר לנו מה המחיר של שנאה ואלימות. הרס של אנדרטה הוא מעשה חסר לב, שמבזה את זכר הקורבנות ואת כולנו כחברה.
יש לנו אחים ואחיות שנחטפו לעזה ונמצאים בסבל מתמשך. לשתוק מול זה, להמעיט בחשיבותם או להתכחש להם – זו בגידה. חובה עלינו להזכיר, לפעול, לא להרפות.
